לידה נרתיקית אחרי קיסרי- איך את מגדירה הצלחה?

במקום לדבר על סיוכיי הצלחה, בואו נגדיר מהי הצלחה.

האגה הרפואית הגדירה עבורנו שיח בממדים של הצלחה וכישלון. באנגלית כשאישה רוצה ללדת בלידה נרתיקית אחרי ניתוח קיסרי אומרים שהיא הולכת לtrial of labor. את המילה הזו trial אפשר לתרגם בעברית כנסיון אך גם כניסוי, כבדיקה, כמבחן וכמשפט. כאילו הכשלון כבר הוכח ועכשיו חובת ההוכחה על היולדת. הוכחה לא רק שהיתה ראויה לאמון שניתן בה, לנסות ללדת ולא ישר לקבוע קיסרי, אלא הוכחה שהיא  מסוגלת, שהיא אמא מספיק, שהיא אישה מספיק ונשית מספיק.

 שיח רפואי ועממי נוסף הוא שיח  ה"אמא בריאה, תינוק בריא". שיח זה  מגדיר הצלחה במונחים של תכלית ותוצאה  בלבד ומוחק אוקיינוסים שלמים של חוויה והוויה נשית. כי אף על פי שאין אמא בעולם שתסכים לסכן את התינוק שלה לטובת החוויה והאווירה (למרות שהרבה פעמים מאשימים יולדות בחוסר אחריות כזו),  אין אמא בעולם שחווית הלידה לא משנה לה ומשנה אותה, לפעמים עד בלי הכר.

שיח נוסף שאינו מגיע מהעולם הרפואי אלא מכיון של אנטי מדיקליזציה והתנועה ללידה טבעית, מגדיר את הכשלון לא ככשלון פרטי של היולדת אלא ככשלון של המערכת הרפואית, אנשי הצוות והחברה בכלל. השיח הזה מנסה להסתכל על התמונה  הגדולה יותר, לראות ולהצביע על כך שיש כרגע משבר בעולם הגניקולוגיה והמיילדות. שיש מגפה של ניתוחים קיסריים. בברזיל תשעים אחוז, בארצות הברית חמישים ושישים אחוז, ובכל העולם אין כמעט מקום שעומד בסטנדרטים שקבע ארגון הבריאות העולמי לפיהם אף בי"ח, בין שהוא מרכז רפואי חשוב המקבל הפניות ובין שהוא קטן ומרוחק, לא אמור לנתח יותר מעשר עד חמש עשרה אחוז מהנשים. 

אני סבורה שהשיח הזה חשוב, אפילו חיוני. שחובה עלינו להבין את הבעיה מהשורש, לחפש את ההסברים לעלייה בניתוחים קיסריים מיותרים. בין אם מדובר בבעיות אפידימיולוגיות כמו עודף משקל וחוסר פעילות גופנית ובין אם מדובר בבעיות פוליטיות, של ביטוח ושל כסף, או בסוגיות פמיניסטיות של זלזול בנשים וחוסר כבוד לזכותן על גופן, או בחינוך של אנשי רפואה שלא רואים לידות כתהליך ושל הציבור שלומד לפחד מלידה..... כל אלו דורשים מודעות והתייחסות. יחד אם זאת השיח הזה גם הוא לא שלם. ואני לא בטוחה עד כמה הוא תורם לאישה האחת כשהיא יושבת על המשבר ללדת או כשהיא מתמודדת עם משבר בעקבות חווית לידה טראומטית.

בתהליך העיבוד של לידה קיסרית ובמיוחד לקראת הלידה הבאה חשוב מאוד להבין מה קרה בלידה הקודמת. חשוב להבין מה היו הסיבות והנסיבות שהובילו לניתוח. במקרים מסוימים זה אף עשוי לעזור לדעת בודאות שהניתוח היה הכרחי ונפל בתוך אותם 10-50% של ניתוחים הכרחיים ו"מוצדקים." במקרים אחרים עוזר לדעת שהניתוח היה ככל הנראה מיותר ושסביר שהתנהלות אחרת  היתה מובילה לתוצאות אחרות ואפשר להרגיש ולשחרר כעס ולהסיק מסקנות. במקרים רבים אין שום דרך לדעת, ונשים יכולות להתייסר רבות בספירלות של משחקי המה היה אילו.  כך או כך השיח הזה אינו שלם מפני שהוא עדיין מסתכל בצורה חד ממדית על הצלחה וכשלון. בעייתיות נוספת היא שהשיח הזה גם מעמיד את היולדת ואת הצוות הרפואי אלו נגד זו, משני צדי המתרס. כאילו ההתנהלות בבית החולים היא איזה גז קצת רעיל שהיולדת צריכה להצליח לעצור את הנשימה מספיק זמן , ולא לשאוף אותו ואת השפעותיו השליליות כדי להצליח לדבוק במשימה ולהצליח ללדת. הבעיה היא שעוד לא נולדה האישה שהצליחה ללדת בלי לנשום.

כנשים לפני לנל"ק וכנשות מקצוע המלוות אותן עלינו לחפש שיח שמשרת ומעצים אותנו. דרך אוטנטית, להגדיר ולבטא הצלחה וכשלון. כיצד אנחנו רוצות להגדיר הצלחה במונחים שלנו? כיצד אנו יכולות לנטרל את הדיכוטומיה החדה הזו- לידה טבעית = הצלחה, ניתוח קיסרי =כישלון. מבלי למחוק את חשיבותו של התהליך ומבלי להגיד  "אמא בריאה, תינוק בריא, הכל בסדר."?

אני מעודדת כל אחת לחקור, להתבונן  ולהגדיר בשביל עצמה, בשפה שלה, מה שמהדהד לה נכון ומעצים בגוף.  במקביל, אני רוצה להציע, כדוגמא, משהו שמרגיש משמעותי עבורי, ושאפשר לפני הלידה להתכוונן אליו.

מדברים רבות על חשיבותה של לידה טבעית להקשרות בין אמא לתינוק/ת. אבל גם האמירה הזאת יכולה להוסיף לתחושת הכשלון והדאגה שלנו מההשלכות של לידה קיסרית. אני סבורה, שברגע הלידה עצמו ובחיים ובאמהות בכלל הדבר המהותי יותר הוא שתהיה קשיבות, (מיינדפולנס). מחקרים מראים שכשאשר יש יכולת קשיבות מפותחת הילדים חווים הקשרות בטוחה יותר. כלומר גם אם כאמא, יש לך דכאונות, מצבי רוח, עצבים או סתם חוסר סבלנות, או שנסיבות כלשהן הפרידו בין אמא לתינוק/ת  ככל שאת יכולה להישאר יותר נוכחת, מודעת ומסוגלת לתקשר ולהסביר מה עובר עליך, בזמן אמת או אחרי כך הילד/ה יוכלו לחוות קשר רציף ובטוח יותר עם האהבה שתמיד נמצאת ללא תנאי. הדבר הזה נכון גם עבורנו, עבור ההקשרות הבטוחה שלנו עם עצמנו, עם הרוח/הבורא, ועם כל חלקי הנשמה שלנו כולל הילדה הקטנה, המפוחדת שבתוכנו.  הקשיבות היא הדבר שמאפשר לחלקי הנשמה שלנו להישאר נוכחים גם כשקורים לנו דברים מאוד אינטנסיביים או לחזור אל הגוף אם נאלצו אותם חלקי נשמה לברוח ממנו כדי לשמור עלינו.  אפשר לדבר עם הנשמה הנולדת בכל מקום. בבית, במרכז לידה טבעי, בחדר לידה רגיל או בחדר ניתוח. אפשר להסביר לתינוק/ת (וליולדת, ) מה קורה. תדר של אהבה, ונוכחות אלו דברים שאינם תלויים בזמן או במקום. בלידה טבעית או בלידה קיסרית. ואם חווינו טראומה בלידה, אם נאלצנו להתנתק, מעצמנו או מהתינוק/ת, או נאלצנו לגייס מנגנונים  חכמים של דיסוציאציה כדי לשמור על עצמנו, דרך המיינדפולנס ודרך שיטות תרפייה מבוססות קשיבות כמו BOT וSE אנו יכולות להשיב לעצמנו את חלקי הנשמה וכך את חווית הלידה. כי העובדה שבטראומה מימד הזמן קופא נכונה גם לטובתנו, ז"א באמת יש אפשרות לשנות גם את חווית העבר. 
הרי כאמהות אין לנו באמת שליטה ויכולת לשמור על ילדינו. איננו יכולות להצליח מפני שהחיים במובן הזה ידונו אותנו לכשלון. אך אם נוכל כבר בלידה ללמד שהאהבה שלנו לעצמנו ולילדינו וההסכמה שלנו להישאר בנוכחות אינה תלויה בדבר, איזו מתנה גדולה מזו ואיזו הצלחה גדולה מזו אפשר לתת כאמהות? מלבד כמובן, החיים עצמם.